"עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה…" – דודו טסה
מאירועי הפרקים הקודמים…. בחודש אוקטובר רצתי את מרתון מינכן וזה לא היה טוב.
מי שמכיר אותי יודע שממרתון מינכן יצאתי בתחושת החמצה גדולה. "החמצה" על כל המשתמע מהמילה. תחושה שהחמצתי את הרגע, פיספסתי את פוטנציאל הכושר שהייתי בו, ובעיקר המרתון השאיר לי טעם חמוץ בנשמה. ולא ככה אני אוהבת את המרתון…
נחתוך ל-3 שבועות אחרי מרתון מינכן; אני רצה עם המאמנים שלי – יורם ואתי איינר – בוואדי. הגיע הרגע להחליט אם אני ממשיכה קדימה למרתון הבא – טבריה – או שאני ממשיכה את תהליך ההתאוששות מהמרתון הקודם ובניה לקראת משהו אחר.
אתי ויורם אחידים ואיתנים בדעתם לגבי ביצוע מרתון נוסף. "אל תעשי את זה אם את מחפשת להוכיח משהו. לא לעצמך ובטח שלא למישהו אחר. תעשי את זה רק אם את באמת רוצה".
אני מחליטה שאני רוצה ואני נרשמת למרתון טבריה. אני לוקחת על עצמי להמשיך את אימוני המרתון שבעצם כבר עשיתי לאורך החודשים האחרונים. אני לוקחת על עצמי להמשיך את הארוכות, להמשיך את הקימות המוקדמות, להמשיך את שגרת האימונים, אבל בעיקר אני לוקחת על עצמי לא להרפות ולנסות שוב.
אני סופרת את שבועות העבודה (6 שבועות קשים, שבועיים שכוללים מרוצים, 3 שבועות של טייפר). זה לא המון וזה גם לא ממש קצת אבל זה נראה לי אפשרי. מה שלא ידעתי זה כמה זה יהיה מעייף. שהבעיה תהיה לא העבודה הפיזית אלא הצורך לשמור על חידוד מנטאלי. לא ידעתי שאחת הבעיות תהיה שהחבר'ה יהיו בשיא הדרייב באימונים ואני אהיה בהרגשה של דה ז'ה וו. לא ידעתי כמה פעמים אני אחשוב שבאמת, כנראה, שאין לי חיים…
"תקחי בחשבון שזה יכול שוב לא להצליח" מזהיר אותי יורם. "תקחי בחשבון שיכול שוב להיות מרתון לא טוב. את צריכה להיות מוכנה לזה". איך מכינים את עצמי לכשלון נוסף?
לאורך כל האימונים בשלושה חודשים האחרונים שאלתי את עצמי (וגם שאלו אותי) בעיקר שאלה אחת: "למה את עושה את זה?" למה את מעבירה את עצמך ואת הגוף שלך את התהליך המייגע, הקשה והמעייף של (המשך) אימוני מרתון בידיעה שיתכן שמה שמחכה לך זה כשלון נוסף?
התשובה היחידה שיש לי לשאלה הזאת היא שיש בי אהבה לדבר עצמו. למרתון עצמו.
לטווח הרגשות העצום והקוטבי שקורה לאורך המרתון; לריקוד על הקצה; להתרגשות העצומה מעצם הריצה עצמה; לתחושת הסיפוק הבלתי ניתנת לכימות של הרגע שבו רואים את שעון הסיום (ולא משנה איזה מספר נמצא שם); לחיבור האינסופי לגוף שלי תוך ידיעה מצד אחד למה הוא מסוגל ומצד שני למה הוא לא; לרגע שאחרי בידיעה שלא משנה מה היה לאורך הדרך, הגעתי לרגע שאחרי.
אני לא ממליצה על הדרך הזאת לאף אחד אחר. אני רק יכולה לספר שבדרך הזאת צריך להתקיים תנאי אחד מאד ברור. שללא קשר לתוצאה, צריך לאהוב את הדבר עצמו. את המרתון עצמו. מקווים כמובן להצליח אבל צריך גם להיות מוכנים להיכשל. ועדיין צריך לרצות להיות שם.
אז ביום שישי אני אעמוד שוב על קו זינוק של מרתון. אני אעמוד שם מצד אחד בחוסר בטחון מוחלט לאור החוויה הקודמת ומצד שני מתוך ציפיה אדירה לקראת החוויה הנוכחית. כי המרתון, עם כל הקושי והבעייתיות שבו, הוא הזדמנות לחוויה אחת ויחידה. חוויה, שבין אם זה הצלחה ובין אם זה כשלון, זאת חוויה מיוחדת בפני עצמה. התרגשות; קוטביות; סיפוק לצד קושי גדול. אבל בעיקר זאת חוויה של אהבה.
אל המרתון הזה אני באה כי בעיניי, כמו ששר דודו טסה, "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה". אני מעדיפה להיכשל שוב ושוב מאשר לחלום על עצמי עושה מרתון ועושה אותו טוב. אם אני רוצה להגשים את החלום הזה, אני צריכה לנסות שוב ושוב. כי אם רוצים להגשים חלום, אי אפשר להשאיר אותו במגירה.
א—-מן על זה רונצ'וק ❗
אני איתך בגישה ובכלל 😎
רונה חמודה ,
נהיה שם בטבריה , אני בין הרצים ,
ונחזה בך רצה לתפארת.
"עדיף הישג צנוע על…כשלון מפואר".
ברור אך לא מובן מאליו.
בהצלחה , יקרה !
מה שאני לוקח ממה שכתבת זה את אהבתך העצומה לריצה עצמה בכלל ולחווית המרתון בפרט. שזה הנדרש היחיד הנחוץ על מנת למצוא את הבעירה הפנימית הכל כך חזקה שנדרשה ממך לעבור בהצלחה את כל החודשים האחרונים. אותם חודשים שקדמו למינכן ואת פרק הזמן שעברת עד לקבלת ההחלטה ללכת על טבריה ואת העבודה העצומה שעשית לאורך כל הדרך. מאחל לך הצלחה גדולה וחוויה חיובית