חלק מהשלם.
העיניים שלי דבוקות לגב של גבי. יותר נכון לחולצה שלו. אני רצה בהקפות באצטדיון תוך כדי אימון אינטרוולים, משתדלת שההקפות יהיו מהירות וחזקות במסגרת היכולת שלי. הזמן של כל אינטרוול נמדד, וגם למספר שניות יש ערך. אני משתדלת לא לחשוב. לא לחשוב על זה שזה ל.א נוח, ואחר כך לא נעים, ואחר כך גם כואב. משתדלת לא לחשוב שהייתי מעדיפה לרוץ לאט יותר, שלא לומר לעצור לחלוטין. מנסה לנטרל את המחשבות האלה מפני שאני יודעת כמה האימונים האלה חשובים. מנסה לחשוב על משהו אחר, להתרכז במשהו אחר. אז אני מתרכזת בגב של גבי, שותף האימונים שלי. אני רואה שהוא רץ ואומרת לעצמי "תתרכזי רק בחולצה שלו. תישארי איתו וזהו. את לא רצה, את פשוט נעה בעקבות הגב שלפניך. כל עוד הוא ממשיך, גם את ממשיכה". והוא תמיד ממשיך, אז אין לי ברירה וגם אני ממשיכה.
האינטרוול נגמר. עוצרים את השעון, בודקים אותו תוך כדי התנשפויות, עושים שחרור קצר וממשיכים לאינטרוול הבא. וחוזר חלילה. אימון אינטרוולים…
ריצה היא ספורט עצמוני. הרבה פעמים עושים אותה לבד, וגם כשלא, גם כשמוקפים באנשים ואפילו הרבה, הרבה פעמים נמצאים למעשה לבד. במאמץ גבוה אפילו אי אפשר לדבר. וכאשר הקושי האמיתי מגיע, ברגעים שנזקקים לתעצומות נפש כדי להמשיך, כדי להישאר בקצב מסוים, כדי להתעקש לסיים, פונים פנימה. אל הקול הפנימי שלנו. אל הכוח העצמי שלנו. מדברים בעיקר אל עצמנו. אני עם עצמי. אני מול עצמי. רק אני פה.
כאן נכנסים לתמונה שותפים לאימונים. השותפים יכולים לבוא במסגרת מסודרת כמו קבוצה, או שהם יכולים פשוט להיות חברים לריצה. הם יכולים להיות רבים, או כמה, או אחד או שניים. הם יכולים להיות דומים לנו בגיל, מגדר, רקע, והם יכולים להיות שונים מאיתנו בתכלית השוני. אבל כשאנחנו רצים איתם, או מאחוריהם, או מובילים אותם, הם חברי הנפש העמוקים ביותר שיש.
הם רואים אותנו ברגעי הקושי ויודעים להבין וגם לעזור. הם רואים אותנו ברגעי ההתעלות ויודעים להבין ולהשתתף. הם שותפים לרגעים העירומים ביותר שלנו. הרגעים בהם הכל חשוף, הרגעים בהם אנחנו במאבק, ללא יכולת להסתיר, ללא יכולת לעטות על עצמנו מסכות. הרגעים בהם הנפש חשופה ופגיעה, אבל גם חזקה ומנצחת. הם רואים את החולשה שלנו וגם את הכוח. הם יודעים, כי הם מבינים על עצמם איך לתת מקום לחולשה הזו, לעזור לנו להתעלות מעליה וגם לפנות מקום לכוח כשהוא שם. לחזק אותנו ולפרגן לנו על הרגעים בהם אנחנו מרגישים, סוף סוף מרגישים, שעשינו טוב, שעשינו נכון.
שותפי האימונים שלנו, גם אם אנחנו רואים אותם במשך שעתיים בשבוע, הם מהאנשים הקרובים לנו ביותר מפני שאנחנו חולקים איתם את הסוד הכי גדול שלנו; מי אנחנו. מי אנחנו כשרע, מי אנחנו כשטוב, מי זה האני החלש, הפגיע, הזקוק נואשות ליד תומכת, ומי זה האני החזק, הנאבק, המנצח, הזקוק באותה נואשות להכרה מאותה יד שתמכה בעת צרה.
אני מסתכלת על הגב שלפניי שהוא גם הרוח שמאחוריי. שותף האימונים שלי הוא גם הרוח הגבית, שכמו שהיא מושכת אותי קדימה היא גם דוחפת אותי קדימה. לא נותנת לי ליפול. לא נותנת לי לעצור. דוחפת אותי לעשות את הכי טוב שאני יכולה במסגרת היכולת שלי.
אפשר גם בלי זה. אפשר להמשיך לרוץ גם בלי כל אלה, בלי האנשים האלה, בלי השותפים האלה, בלי הידיים התומכות והמחזקות האלה. אפשר. אבל זה נראה אחרת. זה נראה פחות טוב. זה מרגיש פחות טוב. זה פשוט פחות…
קטע יפה ! כשהגעתי לירושלים ב-1989, הדבר הראשון שעשיתי זה לחפש פרטנרים לריצה. למרות שב-7 שנים הקודמות, כמעט ולא היו לי פרטנרים. אחד הפרטנרים הראשונים שלי היה יעקב ולאחר מכן הגיעו חיים, שרון ואתי (שלשמחתי היא גם הפרטנרית שלי לחיים 😀 ) ורבים אחרים.
פרטנרים לריצה הם שותפים מאד משמעותיים, הרבה מעבר לפרק הזמן הקצר (יחסית) שבו רצים ביחד.
יפה כתבת!
נגעת באחד הדברים הכי משמעותיים שאנחנו מקבלים מהריצה. השותפים. השותפים לאימונים, השותפים לדרך, שהופכים להיות השותפים לחיים!
גם אצלי יעקב היה שם כמעט מההתחלה. הוא ומיקו "נשאו אותי על גבם" בכל המרתונים הראשונים 😉 לחזור ולהתאמן עכשיו שוב עם יעקב זה דבר מאוד משמעותי עבורי.
אח"כ גם אצלי הגיעו חיים, שרון ויורם.
הזכרונות של הריצות ההזויות והקורעות שם בלטרון…והריצות קצב המפרכות ביער ירושלים…
לשמוע את שרון אומר לי בק"מ ה 18 בחצי בית שאן כשאני רק רוצה להגיע הביתה בשלום "ילה אתי, בואי נגביר! יורדים מ 1:19…" 😯
להסתלבט על חיים, כל שנה, "שהשנה אני בטוח מנצחת אותך במרתון!" (וכמובן לא להצליח לעשות את זה, אבל נו, איך אפשר להאשים אותי…) 😉
לראות את יורם מרחוק, כשאני מתקרבת למשפך הסיום של החצי בבית שאן והוא קולט שזו האישה הראשונה מגיעה ומבין שזו אני… הוא כל כך עייף מהריצה של עצמו ובכל זאת מנסה לקפץ משימחה על שני "הקיסמים" שלו…
המון זכרונות מופלאים, משותפים נפלאים, שבלעדיהם לא היה טעם לכל העניין.
אח"כ באו אחרים וכשאני יושבת ככה לבד עם עצמי, אני זוכרת לכולם את הרגעים היפים והמשעשעים, שהם נתנו לי במתנה.
עכשיו זה העידן החדש בשבילי ואיתו הגיעו שותפים חדשים, מופלאים ומיוחדים, שמכניסים 'רוח שניה' לסוסה "שבעת הקרבות" והעייפה שאני… 😎
כל חיי הפרטנרים שלי היו גברים, כי כך הכתיבה המציאות והם היו נפלאים אחד אחד, אבל בכל זאת יש משהו אחר בשותפות נשית לריצה.
אז רונצ'וק יקרה, תודה על הקטע הזה, שגרם לנו לחשוב ולהיזכר ברגעים יפים ובאנשים יקרים ולהוקיר את אלה שצועדים איתנו את הדרך הזו חיים שלמים יחד!
ותודה שהפכת להיות השותפה הנשית שלי לריצה וחברה יקרה! זה משהו מאוד מיוחד עבורי.
אוהבת!
רונה,
מעולה!!!!
את מכירה אותי, – ממעט לדבר, לספר, לשתף,
תמיד משתדל לקרוא את שכותבים החברים,
לעתים כשמרגיש מזדהה לגמרי עם הכתיבה –
אני מצרף את מיכל לשבת ולקרוא,
כך היא מקבלת תמונה ברורה יותר לגבי התחביב שלי,,, (כפי שהסברתי שאני ממעט לדבר,,,,)
הקטע שכבת כאן הוא אחד מאותן פעמים שאמרתי למיכל שכדאי לקרוא,
והיא הגיבה – "רונה, איזו כתיבה יפה"!!!
הטבת לכתוב ולתאר,
מעולה!!!
תודה.
אלחנן.
אלחנן!!
איזה כיף לשמוע ממך!
אתה הגעת קצת אחרי העידן של חיים ושרון והיית אחד מהשותפים הכי יקרים.
אני זוכרת את החצי בירושלים, שנאבקנו יחד במסלול הרצחני עם יער ירושלים.
מיכל חיכתה ליד הכנסת ועודדה וצילמה. אני חושבת שאז פגשתי אותה בפעם הראשונה…
יש סיכוי שאי פעם אנחנו משחזרים את זה?
מתגעגעת…
אתי,
את רצה בחצי בירושלים?
אני אגיד למיכל שתבוא לצלם,,, 😀
איתמר ירוץ את ה -10 ק"מ.
שירה את ה- 5 ק"מ. אני אצטרף אליה.
התחלה של שחזור????
טואוב רונה! לאחרונה הפכתי מחוסם רוח פנים לבאמת רוח גבית וכיף לי שהייתי שותף לעליית המדרגה המדהימה שעשית לאחרונה. יש לך מזל גדול שלא קראת לזה רוח גבימית! מה שכן, איפה מצאת תמונה שלנו כל כך חתיכים רצים לאורך הכינרת?
תודה חברים! אתם אלה שנותנים לי כח!!
אלחנן – כל כך טוב לראות ולשמוע אותך!
אתינקה – חזרה!
גבי – אתה גם המוביל וגם הדוחף. הכח המניע … והתמונה? לא ידענו שככה אנחנו נראים מבחוץ הא? 😉