מה בין מוטיבציה לבין מטרות והצלחה – התחום האפור / רונה זמיר

מוטיבציה, השראה, שאיפות, מוזה, מוג'ו…. מילים שאנחנו שומעים ואומרים הרבה. מילים משמעותיות, שממלאות לנו את הלב ופורטות על נשמתנו כרצים. מילים שמכילות חלומות ופסגות. מקומות להגיע אליהם, לשאוף אליהם.

"יש לי המון מוטיבציה עכשיו", "היא ממש נותנת לי השראה", "אני מחפש את המוג'ו שלי", "רואים עליו שיש לו הרבה שאיפות". משפטים שנזרקים לחלל האוויר בזמן ריצה, בשיחות על אימונים וגם בראש שלנו. אנחנו יודעים שללא מוטיבציה לא היינו יכולים להתאמן ואנחנו גם יודעים שצריך השראה. הרי ההשראה היא שנותנת לנו כוח, מאפשרת לנו לחלום, דוחפת אותנו אל עבר המטרה.

אחר כך, מעברו השני של החלום, אנחנו שומעים הרבה על השאיפות שהוגשמו, על ציפיות שמולאו, על הישגים שהושגו. קווי סיום נחצו, שיאים נשברו, זמנים שמסופר עליהם בגאווה. חברים מדברים על זה, תמונות של ידיים מונפות אל על פרוסות על גבי ה"פיד" בפייסבוק, שיחות פורום מלאות בזה; ההוא הצליח, ההישג הזה הושג, השיא נופץ ועוד סיפורי גבורה. זה נוצץ, זה נשמע הירואי, זה ראוי להילה ותהילה, זה אפילו מעורר קנאה.

אבל מה בעצם שוכן בין האחד לשני? מהו השטח הבלתי ברור, הבלתי מסופר, הבלתי מעניין ושמצטלם הרבה פחות טוב, שקיים בין רגעי ההשראה החלומית לבין רגעי ההישג הנוצצים? מהו התחום האפור שבין המרקם הצבעוני של מוטיבציה מחד והצלחה מאידך?

אני יוצאת לאימון בוקר טיפוסי. ריצה בינונית, בקצב קל, מה שיבוא. ריצה שתארך בין 9 ל-11 ק"מ כי זה כמות הזמן שיש לי. אני מתעוררת בחוסר חשק מופגן. חשוך בחוץ ואני שמחה שקבעתי עם חברתי נעמי כי אחרת אין שום סיכוי שהייתי יוצאת מהמיטה. שום סיכוי שבעולם. ועדיין קשה לי לקום.

אני מנסה לכוון את המחשבות שלי אל עבר מטרותיי. המרוץ באופק, שאיפות הזמן, ריצה חזקה. המטרות רציניות והאימונים חשובים. ועדיין קשה לי לקום.

אבל קבעתי עם נעמי ואני קמה בכל זאת. טרוטת עיניים וראש אני גוררת את עצמי אל עבר הכיור כדי לצחצח שיניים. זה תמיד מעיר אותי קצת.אני יוצאת מהבית ומגיעה אל נקודת המפגש. חיבוקים-חיבוקים, הפעלה של הגארמין ויאללה, יוצאים לדרך. עוד אימון, עוד ריצה, עוד 10 ק"מ. בעצם היום זה היה 9.6. ניחא…. נשלים קילומטרז' בריצה של מחר.

הסיפור הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים לאורך שבועות וחודשים. זה סיפור שאני לא טורחת לספר בדרך כלל כי הוא מתקיים לעיתים קרובות וגם כי האמת היא שזה פשוט משעמם. אפילו אותי. אין פה מה לספר, אין סטטוס מעניין לפייסבוק, אין שיאים של התרגשות. זאת פשוט השיגרה וכשמה כן היא; שיגרתית. משעממת קצת, אפורה לעיתים, חוזרת על עצמה.

כל ריצה שכזו, בפני עצמה, היא לא-הרבה, לא-משהו. כל יום אחד כזה הוא לא מרגש ואפילו קצת משעמם, לא ראוי לסיפור שיסופר. אנחנו קוראים לריצות האלה "בינוניות" וזה באמת מה שהן. הן לא גדולות או מרשימות או נוצצות והן גם לא קטנות ומסכנות. הן לא מהירות במיוחד או איטיות במיוחד. הן לא ארוכות מאד או קצרות מידי. הן לא מצטלמות טוב או מסופרות ברגש או מסתיימות עם ידיים שמונפות לאיזשהו מקום חוץ מלחפש את מפתחות הבית בכיסים. הן פשוט בינוניות. יש להן אופי בינוני והצבע שלהן הוא בעיקר אפור. שלא כמו ההשראה או המטרה בעלות הצבעים העזים, הן לא משהו שנטרח לצלם. רוב הזמן הן חסרות דרמה וריגושים.

אבל ביחד – באוסף של ריצות שכאלה, ביומן אימונים שנרקם יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש – יש להן הרבה כוח והן יוצרות תמונה יפה. ביחד הן שואפות לעבר מטרות ואל עבר הצלחה. כשמצרפים אותן יחד אנחנו מכנים אותן בשם המרשים "קילומטרז'". הביחד הזה מתאסף ומתחבר ונתפר לתוך מרקם אחד גדול. שטיח שהחוטים שלו הם האימונים שמרכיבים את הבד היפה הזה שנקרא רץ למרחקים ארוכים, שנקרא מרתון, שנקראת ריצה.

מגיע יום של מרוץ ואני בלחץ כרגיל. מדברת יותר בקול, יותר מהר. מתרגשת. גם הבוקר קמתי בחושך והבית היה קר אבל היום לא היה לי קשה לקום. הספיק לי שעון מעורר אחד. אני קמה ונעה במהירות. מתארגנת, פוגשת את החברים, ויאללה, יוצאים לדרך.

במרוץ ההתרגשות בשיאה. תכונה באוויר. שוב מורגשות המוטיבציה, השאיפות והמוג'ו. אנשים מדברים על קצבים וזמנים והריגוש מורגש בדיבורם. הצבעוניות והדרמה שבים לאווירה. נעמדים על קו הזינוק, ספירה אחורנית משותפת, יריה באוויר ואודרוב! רצים. לאורך הריצה אני מרוכזת. מציצה מידי פעם בשעון, בודקת את עצמי, את הקצבים שלי, את הגוף ואת ההרגשה. מנסה לקרוא בעצמי את התגובה למרוץ. ההתרגשות עכשיו מאופסנת על המדף. זה לא הזמן לזה….

והנה קו הסיום! והנה קו הסיום נחצה! תמונה שמצטלמת, שעון שנבדק, תנועות והבעות פנים של סיפוק או אכזבה, שמחה או תוגה, תחושות שמציפות, דרמות שאפשר לקרוא על פניהם של הרצים והרצות. אם זה היה מרוץ טוב אז יום המרוץ הוא יום של התרגשות ושיאים, יום של נשיאת פירות, יום של הצלחה. יום שייתן הרבה מוטיבציה להמשך. המשך שיהיה מורכב מעוד הרבה ימים אפורים ומעט מאד ימים צבעוניים ודרמתיים כמו יום המרוץ הזה.

זה מתחיל ממוטיבציה ושאיפות להצלחה, מרגעים של חלום ומשאת לב. זה ייגמר בתקווה בהשגת המטרה, בהגשמת השאיפה, בהצלחה וסיפוק. נקודות ההתחלה והסיום הן מלאות רגש, צבעוניות ויפות. אבל הדבר שבאמצע, מה שביניהן, הוא התחום האפור; תחום שהרבה פעמים הוא לא דרמטי וגם לאו דווקא מעניין.

אלא שדווקא התחום האפור הזה, מירקם הרגעים הבלתי-מרגשים האלה הוא אשר יוצר את הרץ למרחקים ארוכים. הוא אשר מביא אותנו מרגעי המוג'ו לרגעי ההצלחה. הוא אשר הופך אותנו לרצים שבתקווה ביום מאושר, מספק ומרגש אחד יצליחו במטרה.

בהתחלה ישנה מטרה. לאחר מכן אנחנו מייצרים חוטים רבים-רבים של אימונים ברובם בינוניים שבסופם נוכל רק להגיד: "היום רצתי XX ק"מ" כמו שאמרנו שלשום ונגיד שוב מחרתיים. אבל כשנשזור את החוטים הרבים האלה למרקם אחד נוכל ליצור שטיח צבעוני, מעניין ויפהפה. שטיח שהוא הגשמה של חלום.