הקדמה:
במהלך ההכנות לקראת מרתון ברלין 2003, הייתה אתי בכושר שיא. האימונים היו מצוינים, הרגשה טובה לאורך כל התקופה. כ-10 ימים לפני התחרות, באימון המוגבר האחרון, ריצת 10000 מ' בקצב מתפתח (התחלה בקצב המרתון והגברה תוך כדי), ניסתה אתי בפעם הראשונה את דגם התחרות של ניו-באלאנס איתו הייתה אמורה לרוץ בתחרות עצמה. אתי סיימה את האימון בהרגשה מצוינת, בזמן של 37:01 ד' אבל לא הרגישה בנזק הנעשה לגיד אכילס במהלך האימון …
*******
התחלתי את האימונים לקראת מרתון ברלין ביולי עם המון נחישות ואופטימיות. לקח קצת זמן להסתגל לעומס האימונים ולחום של הקיץ, אבל לאט לאט הדברים התחברו והשבועות האחרונים היו מצוינים. עשרה ימים לפני המרתון עשיתי את האימון האחרון הקשה שהיה מצוין והרגשתי מוכנה. האימונים הסתיימו, עכשיו הזמן להוריד עומס ונראה שתהיה לי ריצה מצוינת.
אבל אז הכל השתבש … בבוקר שלאחר האימון האחרון , תוך כדי ריצה קלה, התחילו כאבים בגיד אכילס של רגל שמאל. כמישהי שמעולם לא נפצעת, לא חשבתי שדבר כזה בכלל אפשרי. ביומיים הראשונים חשבתי שזו מתיחה קלה בגיד, אולי עייפות ויום יומיים של מנוחה יפתרו את הבעיה. העסק הלך והחמיר, הקרסול התנפח.
עדיין הייתי אופטימית. ממילא האימונים הסתיימו ועכשיו אני אמורה לנוח. בכל מקרה, שבוע זה הרבה זמן. עברתי לאימונים חלופיים של שחיה וסטפר. הנפיחות ירדה ועשה רושם שמצב הרגל השתפר. הרגשתי חזקה והעובדה שעשיתי פעילות גופנית עזרה לי לשמור על מצב רוח טוב. הכרטיסים כבר שולמו, הנסיעה הייתה כבר מאורגנת. הייתי מאד נחושה ואופטימית ולא רציתי להאמין שמשהו יכול למנוע ממני לרוץ טוב.
בתת ההכרה ידעתי שהמצב לא טוב. עשיתי כל מה שאפשר: כדורים נוגדי דלקת, מסז'ים, קרח, פיזיוטרפיה ומנוחה. הימים האחרונים היו קשים. בכל דבר שעשיתי, ליוותה אותי תחושה של מועקה. לא היה הרבה זמן לבדוק לעומק את מצב הרגל. עמדו מאחורי כל כך הרבה אנשים, מועדון הריצה שלי, "הסוללים" ירושלים, החברה המאמצת שלי, ניו-באלאנס, האנשים ממועדון הכושר שלי במעלה החמישה וחברים רבים. הייתי במצב בלתי אפשרי. כשלון נראה אופציה "מבעיתה". נסעתי …
לא יכולתי להמנע מהמחשבה שמרתון היא תחרות קשה גם כשהכל תקין אז ככה … במטוס, המאמן שלי, ראה את הרגל וקבע: "עם רגל כזו, את לא מזנקת בכלל, אין טעם". אם הדלתות היו נפתחות, הייתי באותו רגע קופצת. בבת אחת, נחת עלי מה שהתקשיתי להאמין, המצב רע !
אני כבר במטוס, הרבה אי אפשר לשנות. בשלושת הימים הבאים, שוב עשיתי מה שאפשר, בעיקר קיוויתי לנס. הרגשתי כל כך חזקה בכל הגוף, למעט שני הסנטימטרים הארורים האלה.
הייתה הרבה התרגשות מסביב אצל כל החבר'ה, ביריד הספורט שלפני המרוץ ובעיר בכלל. הרגשתי שאני לא חלק מזה וזה היה כל כך קשה ! חודשים של תכנון, ציפייה והתרגשות, הפכו לסיוט. כל האימונים, הכל ירד לטמיון.
ערב לפני המרוץ, ראה המאמן שלי שוב את הרגל. ציפיתי לשביב תקווה והוא מיד גדע אותו: "את לא יכולה לרוץ מטר, שיורם ירוץ לבד". בשביל יורם זו לא הייתה אופציה. באנו לרוץ יחד ומה שלא יהיה נעשה זאת ביחד.
לפעמים בתחרויות, אנחנו מתחילים ומשהו משתבש וזה לא הולך כמו שרצינו, קורה. הפעם, לא נשארה לי תקווה מלכתחילה, זה קשה נורא. החלטתי שאני מנסה בכל מקרה. נלחמתי כל כך הרבה בימים האחרונים על הזכות לרוץ ולא רציתי לוותר עכשיו.
בבוקר המרוץ, עשינו הכל כרגיל. אי אפשר היה לטעות בדרך לזינוק עם נחשול האנשים שזרם לשם. מסרתי את הציוד האישי שלי לשמירה וחשבתי לעצמי: "רק שאזכה לקחת אותם בחזרה". לא ממש עשיתי חימום. העדפתי להתמודד עם הכאב בריצה עצמה. הנעל "חתכה" לי בגיד, שמתי את גליל נייר הטואלט שהיה לי ביד בנעל להגבהה וזה עזר קצת. חשבתי על כל המומחים שמייצרים נעלי ריצה ואני פה רצה על נייר טואלט… עמדנו בקדמת הרצים על סמך התוצאות שלנו משנה שעברה. אי אפשר שלא להתפעל מהסדר של הגרמנים. כמעט 40,000 רצים ובטבריה הרבה יותר צפוף. האווירה "קלילה", מעיפים בלונים, צוחקים ולנו כל כך כבד בלב.
עם האופטימיות הבלתי נגמרת שלי עדיין קיוויתי לנס. כבר בצעדים הראשונים הבנתי שזה לא יקרה. הכאב היה חד, פולח ובלתי נסבל. היה לי חשוב כל כך לסיים את הריצה הזו ! הרבה אנשים עברו אותי, סביבת הרצים הייתה כל כך שונה ממה שאני רגילה לראות. אחרי שנים בקידמת הטור, פתאום הייתה לי הזדמנות לראות שוב את הריצה מנקודת המבט של רוב הרצים וזה היה מדהים. לכל אחד המלחמה הפנימית שלו. אפשר היה לראות את המאמץ, המאבק והנחישות של כל אחד. יכולתי לראות כל כך הרבה אנשים מתקשים ולא מוותרים. "האיש הזה צולע" אמרתי בתמהון ליורם. "כן, הוא רץ כך מהתחלה" ענה לי יורם.
כל כך הרבה שלטים עם סיפורים אנושיים. "אבא, רוץ יותר מהר", "מיכאל 2:59" ורבים אחרים. הכאבים ברגל הלכו וגברו ואני הרגשתי כל כך מחוזקת, כל כך הרבה עוצמה מסביב. זה הולך להיות המרתון הכי איטי שלי ואני הרגשתי התעלות. הקילומטרים עברו לאט והייתי צריכה לעצור מדי פעם ולתת מנוחה לרגל. בקילומטרים האחרונים נהיה צפוף כל כך ואנשים המשיכו לשמור על רוח טובה. בכל התקלות היה צחוק, בקשת סליחה הדדית וקצת מבוכה על כושר הניווט ההולך ומתדרדר. חשבתי לעצמי, ב-40 קילומטר אדע שאת הריצה הזו אני מסיימת. מהקילומטר ה-36 נהיה קשה לרוץ, אני לא מורגלת בזמן ריצה מעבר ל-3 שעות.
"רק שלא יקרה משהו, רק שהגיד יחזיק מעמד". פתאום הבנתי באיזה עומס נמצאים אלה שרצים לאט יותר. הם צריכים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן. כל המאבקים, כל הכאבים, כל "השדים" שרצים בראש נמצאים אתך הרבה יותר זמן. והנה הקילומטר ה-40. רוב האנשים כבר גוררים רגליים ושלי כבר מגרדות את הכביש, הדמעות החלו לזלוג בלי שליטה. "אני הולכת לסיים את הריצה !". המון קהל והנה שער ברנדנבורג, עוד 300 מטר וסיימנו !!
הדמעות הפכו לבכי של שחרור. אנשים שאני לא מכירה ניגש אליי בחיבה. יורם אמר "היא רצה כל הדרך פצועה" והם הנהנו בהבנה. כל מי שרץ מרתון יודע שחלק גדול מהריצה זה מאבק של הנפש. והנה המדליה והפרח. כל כך הרבה גביעים יש לי בבית. היו לי כבר רגעי שיא אבל, מעולם לא הייתי כל כך גאה ומאושרת, פעם ראשונה שלקח לי שעות להוריד מעלי את המדליה …
לפעמים צריך לרוץ בשביל "הרוח".
* סיימנו את מרתון ברלין 2003 ב-3:29:19. ב-2002 אתי רצה שם 2:49:07 ויורם 2:39:25.
אם הייתי ציני הייתי כותב משהו כמו 'איזו כורדיה את' או 'מי לובש נעליים חדשות לריצת מרתון פעם ראשונה עשרה ימים לפני ועוד באימון קשה'.
אבל מכיוון שאינני, הכתבה נגעה לליבי. הרגשתי שאני שם בתסכול, בחוסר רצון לוותר ובשמחה הענקית שבסיום.
יופי של סיפור ויופי של כתיבה.