איש המרתון: לא קלה היא, לא קלה דרכנו / אברום בורג

כשחלק מקוראי שורות אלה יפקחו את עיניהם ביום שישי בבוקר, יהיה חלק מהכותב הנ"ל מפוזר אי שם בין שדרות רוקח לשמי מעלה. עוד מרוץ יהיה בעיצומו. שוב אשאל את עצמי: ׳בשביל מה אני צריך את זה?׳ ושוב אקלל את יומי, באיזור הקילומטר ה- 18. שוב אהיה מאושר בקרב אלפי חבריה הפעילים של קהיליית הריצה. ושוב, כשזה יסתיים, אפר את הבטחתי לעצמי (׳זהו, זאת הפעם האחרונה׳) ואחפש את המרוץ הבא. אז מה זה בעצם?

למה אנחנו רצים (1)
יש בזה, בריצה, משהו מאד ראשוני, כמעט ילדותי. אני מתבונן בנכדים הקטנים שלי. שלשום עוּבָּרים מקופלים בתמונת האולטראסאונד, אתמול תינוקות בראשית דרכם והיום הם כבר רצים. כן, כל ילד קטן – רץ. ואכן אין אדם שלא רץ אי פעם, לפחות בילדותו הרחוקה. הריצה היא אם כן הספורט האנושי הראשון והאינטואיטיבי ביותר. וחווית הריצה היא במהותה התחברות עמוקה ומשמעותית (וסליחה על המילים הניו אייג׳יות) לנעורים שהיו. מתוך תקווה שיאטו מאד את מהלכם, ואולי אף לא יחלפו אף פעם.

למה אנחנו רצים (2)
הריצה של היום היא כמו תצוגת אופנה של טווסים. הביגוד מקסים. התאמת הצבעים לנוף, לגוף, למצב הרוח או לרוח עצמה הם אינסטינקט בסיסי של כל אחד ואחת מאיתנו. יש בזה משהו מושך מאד. קרנבל מתמיד של שמחה בעיניים. הבגדים, כמו הצבעים בטבע, כמעט ולא מותירים מקום לספק. קשה להסתיר את הכרס (ומי כמוני יודע את כל הילכות הסתרתה) או שלא לחשוף את הרגלים המשורגות. הכל גלוי וידוע, כמיטב רוח השקיפות העכשווית, וזה נפלא. כי מרגע שאת או אתה או אני משתחררים מהצורך להחביא – גם האמת יוצאת לריצה. יש כאלה שעולים על המסלול כדי לרדת ממנו יפים, ורזים וצעירים לנצח. ואחרים רצים למענן של מטרות אחרות לגמרי ויהיה המבנה שלנו אשר יהיה. הכל הולך, או בעצם, הכל רץ.

איך אנחנו רצים (1)
זה בכלל לא עניין של כושר או כישרון. כל אחד יכול לרוץ כמעט כל מרחק. היום צעד, מחר שניים, מחרתיים שלושה ובעוד 42,195 ימים אנחנו יחד על קו הסיום. פונקציית המרחק היא בראש ובראשונה – בראש. שם מתרחשת מרבית הריצה. הרי נשארו מעט מאד דברים בחיים שלנו שלוקחים זמן. הודעה היא סמס, מסר מתומצת בסטאטוס, חיים שלמים עוברים בתכניות בנות 24 דקות, ויקיפדיה היא מקור החכמה ויוטיוב הוא בכלל ספריה. הריצה הארוכה היא משהו אחר לגמרי. המרחק שאני יכול לרוץ הוא פועל יוצא וישיר של כמה זמן אני יכול להיות עם…. עצמי. לבד ובלי הפרעות. בלי ציוצים וללא מסרונים. בלי זיפזוף ופיפי בהפסקת הפירסומות. בלי טיזרים והפרעות קשב. וממילא כל האימונים כולם מוקדשים להארכת משך הזמן הזה, זמן האיכות של הרץ עם עצמו, בלי כל הגירויים המודרנים והטכנולוגים שוחקי הסבלנות והעמידות.

איך אנחנו רצים (2)
כל זה לא היה מתאפשר אלמלא הטכנולוגיה. את גל הריצה הראשון (בשנות השבעים בארצות הברית וכמה שנים לאחר מכן כאן ואצלנו) הרימו ספורטאים מחוננים מוכרים כמו יאיר קרני (המאמן הראשון והאהוב שלי), זהבה שמואלי ואחרים ונפלאים בני הדור המיתולוגי ההוא. הגל הנוכחי הוא כבר מהפיכה חברתית. יש לנו שלושה מרתונים שכל אחד ייחודי באיפיונו, כמה וכמה חצאי מרתונים איכותיים והצע עצום של שאר המרחקים במהלכה של כל עונת המרוצים. המעבר בין אלופים מעטים לאלפים שנהנים קרה וקורה בגלל המון סיבות. אחת מהן היא שזה פשוט אפשרי וכל אחד יכול. כי הנעליים הפכו למדע. המדרסים, עתירי הטכנולוגיה הפכו למאוד מתוחכמים ומונעי פציעות. הרפואה תומכת. התזונה מדוייקת וחיונית. תוספי מזון עושים את ההבדל בין יכול ללא יכול. השעונים החכמים מונעים מאיתנו לעבור לתחומי מאמץ מסוכנים או מחסלי מרתונים. הבודיגלייד מחליק כל שפשפת ומרכך כל פיטמה. בקיצור, כשפירקו את הריצה הארוכה למרכיביה הקטנים ביותר הסתבר שבאמת כל אחד יכול. בתנאי שכל אחד מרכיב אותה חזרה בעצמו, כמו תפריט אישי מותאם. זאת רצה מהר ומעט וההוא לאט והרבה, לחוד וביחד, במישור ובעליות, עם בגדי סערה או בלי גופיה. הכל אפשרי וממילא כל אחד מוזמן.

וזה לא קורה לבד.
כמו בכל דבר בחיים אתה לבד, אבל אתה לא בהכרח בודד. בפנים, בתוך מעטפת הגוף, אין עוד אף אחד נוסף החולק איתך את עצמך. שם בעומק מתחבאות התקוות ומסתתרים הפחדים. אבל אם את רצה עם עיניים פקוחות תוכלי לראות את כל הסביבה העוטפת, התומכת, הסוחפת. עשרות שנים רצתי לבד ובשנים האחרונות אני רץ במסגרת של מועדון נפלא וראה זה פלא, כל ממדי הריצה שלי השתנו. למדתי לבקש ולקבל עזרה, חברים נפלאים תומכים כל הזמן ואני קשוב להם ולצרכיהם. כשהרוח הראשונה נגמרת לי פתאום נושבת בי ׳רוח שניה׳, והנה אני יכול. לכל אחד יש את המרחב האינדבידואלי שלו ועם זאת הביחד הוא משמעותי ביותר.

על אלה – על היחיד והיחד – כתב חבר ליבי, אדמו״ר הריצה של הדור הזה, נחשון שוחט, כך: ״….מי שרץ 120-160 קילומטרים לשבוע בהכרח ימצא את עצמו לא פעם לבדו, ויידע (או שילמד) גם להעריך את הזמן הזה עם הטבע ועם עצמו. [ועם זאת]…. הריצה למרחקים ארוכים היא אחד מסוגי הפעילות החברתיים ביותר שישנם. כי קבוצות הריצה פורחות והן חלק בלתי-נפרד מהטרנד. כי בריצה מתפתחים קשרים אמיצים וחברויות  – גם בין יריבים.  וחשוב לא פחות – כי עקרון האימון הקבוצתי group training הוא כבר מזמן עקרון מקצועי מושרש לכל דבר (מהקבוצות יוצאות הדופן של פרסי סרוטי האוסטרלי וארתור לידיארד הניו זילנדי בשנות ה – 60, דרך הקבוצות של באוורמן באורגון, ועד לשיעור החד-משמעי שהעולם המערבי למד מחדש וחזר ליישם בעקבות השיטה הקנייתית והאתיופית).  הסתכלו ותראו: רצים למרחקים אינם אנשים בודדים״.
ועוד לא אמרנו כלום על החברויות החדשות, ׳החברותות׳, קבוצות התמיכה הוירטואליות והממשיות, הפורומים וכל השאר.

אז איפה לרוץ.
בכל מקום. אין ריצה לא טובה. כמו שאמר פעם מישהו על האהבה: ׳כשהיא טובה היא טובה מאד. וגם כשהיא לא טובה היא עדיין מצויינת״. טבריה היא מגרש הבית המוכר והאינטימי, תל אביב היא גן העדן. המסלולים, הפארק, הים. אין דבר כזה בעולם כולו. בהתחלה זה קרה במקומות אחרים. טבריה היתה שם לפני, בעין גדי ובבית שאן רצים חצאים, ועשיריות יש בלי סוף. אבל מרתון תל אביב יש רק אחד.

מישהו צריך ג׳ל?