חוויות

אני אתחיל מהסוף של הסיפור הזה (למרות שזה לא הסוף...); זה לא הלך. המרתון הזה לא היה אחד מה-. אז אני אומרת מראש למי שאוהב לקרוא סיפורי ניצחון: הסיפור הזה הוא לא כזה.

אני רוצה גם להדגיש בתחילת הדברים שזה לא העניין של התוצאה עצמה (אני אחסוך לכם את הצורך לחפש: 3:40:59). התוצאה הזאת יכולה להיות מצויינת עבור רץ אחד, או ג'וג קליל עבור רץ אחר, או כל דבר אחר באמצע כי הדברים האלה אינדבידואליים. העניין הוא לא המספר על שעון הסיום, אלא מה שקרה בין קו הזינוק לקו הסיום.

ומה שקרה היה לא מוצלח, לא מהנה ולא מתאים לכושר שאני נמצאת בו.

פאריס, יום ראשון 6 באפריל 2014

קראתי וכתבתי בימי חיי המון סיכומי ריצה. דרך כולם עוברים אותם חוטים מקשרים. הציפיות והכאבים, השדים וההתגברויות, המשברים וההתעלויות. רצתי כבר הרבה ריצות בימי חיי, טובות וטובות יותר וגם כמה מצויינות. אני עד שכל הסיכומים נכונים. אז מה אפשר עוד לכתוב אחרי שהכל כבר נכתב? מה אסכם שעוד לא סוכם.

אחד הדברים המרתקים שהגעתי אליהם באמצעות הריצה זאת היכולת לשלוט במחשבות. יש כאלה שיכולים לשלוט בקצב, אחרים שולטים בתזונה ובתפריטים, ואני? אני אוכל ורץ בלי שליטה. אבל המחשבות הן כולן שלי. כך בריצות התאוששות בבקר וכך בריצות הארוכות בסופי השבוע. מכיוון שאני לא ממש יודע איך לנהל את המרחק והקצב ולא מצליח לרזות מספיק אז החלטתי להתמקד במשטר המחשבות. בכל האימונים, בהקפות האינסופיות, במרחקי הטיילת,  במסעותי שמעבר לים ובעליות נטף אירגנתי לי בראש רשימה. לא רשימת שירים, לא רשימת הרצאות בפודקסטים וגם לא רשימת ציוד למרתון. רשימה של ארבעים ושנים שמות של חברים ושותפים לריצה. אלה שהיו איתי, תמכו ועזרו ועדדו. צחקו והצחיקו, שיתפו והשתתפו. בראש שלי פניתי לכל אחד ואחת מכם וביקשתי עזרה קטנה. רוץ איתי קילומטר אחד. לווי אותי בתוך הראש שלי. לכם זה לא הרבה. לי זה המון. כל ארבעת חודשי האימונים האלה, חמישה אימונים בשבוע, מאות קילומטרים (או קצת יותר) רבבות פעימות לב ואין סוף אגלי זיעה לא היו אלא הכנה למאמץ הגדול. לרוץ איתכם. קילומטר עם כל אחד. ובקילומטר הזה, בין חמש לשש דקות, ביקשתי להיות לבד עם מי מכן או מכם. להגיד תודה. להיזכר, להעזר, להגדיל את החיוך או להגביר את הקצב. בדיוק כמו באימונים. סידרתי לי את הרצים לפי אותיות. בקילומטרים הראשונים רצתי עם א׳ וב׳ וג׳ ובסוף הצטרפו אלי גם ת׳ והאותיות הסופיות. האותיות מדוייקות. אבל גם לא. הרי בא׳ יש לנו את אלחנן ואתי, אוהד, אורית, כמה ארזים, אריאל ואמירם (אופס, היתה קשה העליה הזו, תעבור לע׳) ובג׳ מצטופפים להם בנחת  גם גבי וגם גיל. ויש אותיות ומרחקים שרק הילדים והנכדים שלי מילאו אותן. אז אנא ביחרו לכם אות וקילומטר וקחו אותם. היא שלכם. לבד וביחד, איתנו ואיתי.

(One day baby we'll be old, oh baby, we'll be old..... (Asaf Avidan

"אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים"

באפריל 2013 אני מחליטה להתאמן "כמו שצריך" למרתון טבריה 2014. "את הולכת על שיא אישי?" שואלים אותי ואני צוחקת. השיא אישי האחרון, שעמד על 3:35, היה לפני 7 שנים ואני עוד רגע בת 45. "אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים" אני עונה "אני מבוגרת מידי והתעייפתי. אני רוצה לרוץ טוב אבל אני לא מצפה שזה יהיה אפילו בתחום של השיא האישי ".

זהו, זה הסתיים לפני חמישה ימים. מרגיש כל כך רחוק, כלא היה. אולי זו בעצם תחושתן של חוויות בלתי-נשכחות- אתה כל כך חושש לאבד אותן אי-שם במעמקי הזיכרון, לבל יחמקו להן בין שאר שלל החוויות.

אני מנסה להיזכר בשברירי שנייה, ברגעים קטנים-גדולים. זה לא קל עם החזרה לשגרת העבודה, שאינה כוללת כלל ריצות בשלב זה.

התלבטתי אם רצוי שאאמץ את הזיכרון פעם נוספת למען העלאת תחושות וזיכרונות על הכתב. בשביל עצמי אני חש שאין ממש צורך – יש לי תמונות עם החבר'ה לפני ואחרי המירוץ, ישנה המוסיקה שליוותה אותי במירוץ, ישנה המדליה ועוד מיני חפצים וסימנים שידאגו להשארת האירוע בזיכרון. ואז זה קרה-פתחתי במקרה את האתר של הקבוצה במקום את יומן האירועים. הוא היה שם, הביט עליי במבטו הכחול, "מרתון ברלין". אמרתי לעצמי-טוב, בטח אין שם מידע חדש, אבל אנחנו כבר פה, מה? לא ניכנס? משהו לא מסתדר, אני רואה שישנם 9 עמודי שרשור. זכרתי שהיה אולי עמוד אחד כשיצאתי מהארץ, וגם אותו ראיתי במקרה. ואז זה היכה בי שוב, כמו באותו היום – בנאדם אתה לא היית שם לבד וזוהי חובתך לשתף את אלו שהיו איתך שם, גם אם לא פיזית. מי יודע? אולי תגרום להם לקום בוקר אחד בשלהי ספטמבר ולהחליט שהם רוצים לקחת חלק בחוויה הבלתי נשכחת הזו שנקראת "מרתון ברלין".

דבורי נרשמה ראשונה, אני חושב. עמי הלך והחזיק אחריה וגם דורון וסמי ולירז ואפילו יוסי יהודה השלישי. אורית, שבדיוק מחלימה מפציעה מאמינה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, מטרה נשגבת שכזאת בשביל לחזור לאימונים סדירים. טוב נו, אם אורית מבקשת אז אני נכנע בקלות. נרשמנו למרתון ברלין 2010.